אין זה דבר של מה בכך, כשבתך באה בברית השידוכין עם המתמיד – בה"א הידיעה – של הישיבה. לא זו בלבד, בן הוא לאחד מחשובי מגידי השיעורים בירושלים. ליבה של גולדי, אם הכלה, עלה על גדותיה, והאיר את פניה באושר עילאי, בכל עת שעלו במחשבתה הנעימות והחן שנתברכו בהם המחותנים החדשים. האמנם אין זה חלום?

אך עיניה לא טחו מראות גם את המציאות הארצית.

"כיצד נתמודד עם המחויבות הכספית הכרוכה בשידוך זה?" פנתה בשאלה-מחאה אל בעלה. "היטב יודע אתה כמוני, כי משפחת שיינרמן מצפה כי ניטול על עצמנו את העול. גם השדכן השמיע באזנינו את המסר
הזה באופן שאינו משתמע לשתי פנים. למעשה, יכולה הייתה משפחת החתן להמשיך וללחוץ עלינו. בזכות יראת השמים שלהם ועדינות נפשם, ומתוך שהכירו בכך שאף הם זכו ביהלום, הסתפקו בסכום שאותו התחייבנו להעניק לזוג".

"שמואל", לא הרפתה, תוך שהיא מנסה להשליט סדר בבית, אחרי שמחת ה'ווארט', שנערכה בו אמש.
"כן, גולדי," השיב בפיזור נפש, נושא עיניו לרגע קט מן הספר שבו עסק.
"מה נעשה?" שאלה את בעלה הלמדן, אשר ניכר היה כי הספרים הגודשים את קירות הבית מעניינים אותו הרבה יותר.
"מה נעשה בקשר למה?" ענה בשאלה, מנסה לעמוד על רצונה.
"הכסף," לחשה בקול צרוד.
פניו התבהרו בהבנה. "אהה", אמר. "הכסף, נכון. בעזרת ה', בבוא העת, ישלח לנו ה' את כל צרכינו. ברור. אין לנו לדאוג על-כך".
"אך שמואל, מדובר בסכום כה גדול", אמרה.
"מהו כסף אצל הריבונו-של-עולם?" קרא בתמיהה של ממש, גבותיו מתרוממות, ממש כפי שנהג לעשות כשעלתה קושיה במהלך לימודו. והיא? נאלצה להסכים בלית-ברירה. ככלות הכול, מה היה בידיה לעשות? צדיק הוא בעלה, זה מכבר נוכחה לראות כי ה' משפיע עליו דאגה מיוחדת, כפי שאך מעטים זוכים. הזדרזה והסירה את העניין מראשה ומליבה, ושנסה את מותניה לקראת עומס ההכנות לחתונה. רק בערב, כאשר העייפות הכריעה אותה והיא השתרעה על מיטתה, עיניה הולכות ונעצמות, על רקע קולו המתנגן של שמואל הלומד בחדר המגורים, נזכרה שעדיין אין בידם כסף לשלם עבור החתונה והביגוד ו… ו…
אותם ימים, נאמרו תפילותיה של גולדי וקריאת ה"שמע" שלה בכוונה יתירה.

הימים החלו כביכול להאיץ את מרוצתם. הגיע יום שלישי בשבוע, והנה נותר שבוע בלבד עד החתונה, ובבית אין פרוטה. אמונה? אין למעלה ממנה. אך שמא יש כאן עוד משהו. בליבה החליטה גולדי בנחישות: הערב, עם שובו של שמואל מן הישיבה, היא תשוחח אתו שיחה רצינית. אבל אז הגיעו הדודה ביילה מבלגיה, והדוד מנחם ממונסי, והיא הייתה עסוקה וטרודה בקבלת פניהם, עד שכל העניין פשוט פרח מראשה.

ביום רביעי, קבע שמואל להיכנס אל הרבי לשיחה מכרעת לקראת החתונה, ועת שב לביתו בשעת לילה מאוחרת, כבר נמה את שנתה.
ביום חמישי, מעד מוישי במדרגות ונפצע בסנטרו. שמואל נחפז לקחתו לחדר מיון כדי לתפור את הפצע, ובינתיים סיכמה גולדי פרטים אחרונים עם בעל הקייטרינג ועם חנות הפרחים, כך שעדיין לא מצאה את הזמן לשוחח עמו בעניין הכספים.
וכך הלכו הימים וחלפו. בשבת, לא דיברו בנושא, מעולם לא עסקו בענייני כספים בשבת, ולא עלה על דעתה להפר זאת כעת.
ואז, כביכול במפתיע, הגיע הערב שלפני החתונה. עד למחרת בבוקר היה עליהם להשיג כשלושים אלף דולר, והיא עדיין לא הספיקה לדבר עם שמואל על-כך. היא חשה את הפאניקה עולה בגרונה, בעוד עיניה סורקות את ערימת החשבוניות לתשלום שהתגבהה על השולחן שלפניה.
מה תועיל לה שיחה עם שמואל? האם יש ברשותו מכונה להדפסת שטרות? ומה עשוי הוא לומר לה? שתתחזק באמונה, שתאמין שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר? מה עוד יוכל לומר?

הוא חזר הביתה בשעה שבע בערב, והיא ארבה לו מאחורי הדלת.
"שמואל", אמרה, "עלינו לדבר על הכסף".
"בסדר גמור", הסכים בנעימות.
היא אחזה בידה צרור תפוח של חשבוניות. "את כל זה עלינו לפרוע עד מחר", פלטה בבהלה, "ואין לנו במה לשלם. שמואל, חייב הינך לגשת הערב לגמ"ח ולהשיג הלוואה, לחשוב על פתרון כיצד להשיג את הכסף".
"לכמה כסף אנו זקוקים?" שאל, מקמט את מצחו בריכוז.
היא ערכה חישוב מהיר. "עשרים אלף דולר עבור התשלום הראשון לדירה. עשרת אלפים דולר עבור החתונה. ארבעת אלפים דולר לכל ההוצאות השונות, פרחים, ביגוד וכדומה". הוא שמע הכול. כל-כך הרבה כסף! אך הייתה לו אמונה; הוא ידע בבהירות, בידיעה גמורה, שהכול יהיה בסדר. מה אכפת לו שכרגע אין אגורה שחוקה בארנקו? מה הם שלושים וארבעה אלף דולר אצל הריבונו-של-עולם? הוא סב על עקביו ויצא מן הבית, והיא נמלאה רגשות אשמה על שהניחה לו לצאת מבלי לטעום דבר.

היא המתינה לשובו במשך שעות. הטלפון צלצל, היא שוחחה עם המחותנים ועם חמותה, צחקה וחייכה, וכל אותה עת חשה כיצד בתוכה פנימה היא נשברת לרסיסים, תוהה מדוע טרם שב. לבסוף, סיימה שיחת
טלפון מאוחרת אחרונה ופנתה לחדרה, לחטוף תנומה.
הוא שב הביתה בשעה אחת אחר חצות, פוסע בזהירות כדי שלא להעיר אי-מי מבני הבית, אך היא שמעה אותו. יצאה לקראתו, מהדקת את חלוקה
סביב גופה, כשהיא מצטמררת קלות. "נו?" שאלה ולא יספה.
הוא פשט זרועותיו לצדדים, הביט כלפי מעלה והפטיר בשקט, שלא עלה בידו להשיג הלוואה.
"מה קרה?" שאלה אותו. "טוביה הוא ידיד טוב שלך. מדוע לא פנית אליו לבקש עזרה?" מרירות נמסכה בקולה.
"היו שם אנשים כה רבים, ותור ארוך השתרך", אמר. "ראיתים כולם, אנשים ישרים, חשובים, הממתינים בתור, וחשבתי לעצמי שאם אצטרף גם אני, יהיה זה על חשבונם, ולא יכולתי להביא את עצמי להתיישב ולהמתין".
הוא שלח אליה מבט מתנצל.
"אבל מה נעשה?" קראה בנימת ייאוש.
"נתפלל אל ה' לישועה, בטוח אני במאת האחוזים שה' ישלח לנו אותה.
הייתה לי תחושה עמומה כי רצון ה' הוא שלא אשתהה שם. אנו נשאיר לריבונו-של-עולם למצוא את הדרך הטובה ביותר להשיג עבורנו את הכסף. הולך אני לקרוא קריאת שמע."
היא הביטה בו ממושכות, מקשיבה לדבריו ומתפללת לנס, יודעת שרק נס עשוי לעזור.

חצות ליל. חיים ברגר חלם חלום. חלום רע. לא יכול היה להיזכר בדיוק בפרטי החלום, אבל הוא התעורר בבעתה, שטוף זיעה ורועד בכל גופו.
עיתוי כה בלתי מתאים לחלומות ביעותים. לא שיש זמן המתאים לכך, אך הוא הרי אמור לעזוב את הארץ לנסיעת עסקים למחרת, וכפי שהוא חש כרגע, סיכוייו לבצע בהצלחה עסקאות חשובות אינם נראים כה מבטיחים.
בעסקים מהסוג שהוא מעורב בהם, נדרשת ערנות מיוחדת וריכוז ממוקד; תמיד עלולים להימצא כל מיני 'טריקים' וסיבוכים. כרגע, אפילו למצוא את דרכונו אין הוא מסוגל; ידיו רועדות כל-כך.
הוא גישש בכפות רגליו אחר נעלי הבית, ודשדש לעבר המטבח, עדיין רועד משרידי החלום. הכול נראה כה מוחשי. שיניו נקשו בעודו נזכר בתחושות העמומות, בהזדמנויות שהוחמצו, במרדפים האין-סופיים  ובאוטובוסים שחמקו ממנו בשבריר שנייה. ואולי מבשר רעות הוא החלום? שמא עליו להימנע מלצאת לנסיעת עסקים, הגם שהכול כבר מוזמן ומסודר? היבטל את הנסיעה תיכף ומיד?

מעיו התהפכו בקרבו, והוא פנה לשפות קומקום, כדי להכין לעצמו כוס תה. מבט חטוף על שעון-הקיר הראה לו כי השעה שתיים אחר חצות.
הרבי עדיין מקבל אנשים בשעה זו. בלי שיהוי, כיבה את הקומקום ונחפז להתלבש. בביתו שררה דממה. וילונות הקטיפה הכבדים עמדו על משמרתם בחלונות ביתו, השולחן הסלוני העשוי זכוכית עבה, מעוצב בסגנון מודרני, בהק לאור פנס הרחוב ששפך את אורו אל חדר המגורים. זהו מעונו של איש עסקים מצליח, האמור לצאת ביום המחרת להונג-קונג כדי לגרוף רווחים נוספים, כדי לסגור עסקאות נוספת… ומה בעצם יהיה לו מכל זה?
הרחובות היו שוממים. פה ושם נראה חתול אשפתות חומק בין הפחים, בתורו אחר פינה חמה. חיים פסע בצעדים מהירים, רועד מקור, ושמא מאימת החלום שאינו מרפה. רגליו נשאוהו מאליהן אל בית הרבי, שם
דילג על המדרגות שתיים-שתיים עד לפתח הדלת. הגבאי הכניסו מיד. איש לא המתין לפניו. חיים נשם לרווחה. הוא לא היה מסוגל להמתין במצבו הנוכחי.

הרבי שלח אליו את חיוכו החם והמלטף, וחיים התבונן בפניו המאירות, מנסה להשיב בחיוך, אך ללא הצלחה. פני הרבי הרצינו, ואת מקום החיוך תפסה הבעת דאגה. הוא החווה בידו על כיסא, מזמין אותו להתיישב ולשטוח לפניו את שאלתו.
חיים פצה את פיו, קולו קטוע בהיסוס. הוא תאר לרבי את חלום הביעותים; כיצד התעורר והבחין שהכרית למראשותיו ספוגה במים – דמעות או זיעה? הרבי הקשיב לסיפורו עד תום.
"הדבר לא היה כה גרוע", הוסיף חיים כשסיים את סיפורו, "אילולי עמדתי לצאת מחר לחו"ל לנסיעת עסקים חשובה. מבקש הייתי לדעת אם הרבי סבור שעליי לבטל את הנסיעה".
הרבי לא מיהר להשיב לשאלתו. הוא שקע במחשבות, ולאחר דקות ספורות שנדמו לחיים כנצח, פצה את פיו.
"שמעני, חיים", פנה אליו, "בעזרת ה', הכול יהיה כשורה. אך יש מעשה אחד שעליך לעשות… מעשה שאם אכן תעשה, תרכוש באמצעותו זכות עצומה, והיא תגן בעדך". הרבי רכן קדימה על שולחנו, וחיים שם אוזנו
כאפרכסת והקשיב להדרכתו המפורטת.
קול צלצול הטלפון החריד את הדממה. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, שעות ספורות לפני החתונה. בשעה כזו, משתדלים הטלפונים שלא לצלצל.
שמואל התעורר בדפיקות לב מואצות. הוא מיהר להרים את שפופרת הטלפון, חושש מפני בשורה לא-טובה הממתינה לו מעבר הקו.
"אני שומע אותך", אמר לאלמוני מעבר לקו, מתעלם מגולדי ומתנועות ידיה המנסות לבטא את שאלתה מיהו המתקשר ומה רצונו.

"האם אי-אפשר להמתין עם העניין עוד מספר שעות?" שאל לבסוף.
"בסדר, אני מגיע", אמר, מסיים את השיחה ומשיב את השפופרת למקומה.
"למען השם, מה קורה כאן?" שאלה.
"עלי לצאת", אמר לה.
"זאת הצלחתי להבין בעצמי," הפטירה בציניות. "שמא תרצה לספר לי לאן?"
"טוביה מהגמ"ח", אמר לה. "שמח הייתי למסור לך יותר פרטים, אך טוביה ביקש ממני להזדרז ולבוא. אני חוזר מיד".
היא שמעה את דלת הבית נטרקת, ויחד עמה נעצמו עיניה. העייפות המצטברת הכריעה אותה ואת סקרנותה.
הבוקר אור, והשמש האירה פניה אל העולם. גולדי ישבה על קצה הכסא במטבח, ממתינה בקוצר רוח, תוהה כיצד השתלשלו פני הדברים. קול נקישה מוכר על הדלת הקדים את דמותו של שמואל הנכנס הביתה, אוחז תחת זרועו את שקית הטלית והתפילין. נראה כי שב מוקדם בעודה ישנה, ושוב יצא לתפילת שחרית.
"מה קרה?" כמעט שזעקה את שאלתה.
הוא חייך בתשובה והתיישב אל שולחן המטבח. ואז סיפר לה מה סובב למענם הריבונו-של-עולם.
"הגעתי לביתו של טוביה", פתח ואמר. "הוא הזמין אותי למשרדו; אדם לא מוכר המתין לי. ממראהו הסקתי כי הינו איש עסקים. ואז מושיב אותי טוביה מולו ומספר, שאדם זה יוצא היום לנסיעת עסקים לקצה העולם,
וכי ברצונו לרכוש לעצמו מעט זכויות טרם נסיעתו. הוא מוסיף ומספר לי כי הרבי של אותו אדם המליץ לו על הגמ"ח של טוביה, וכי הוא – טוביה – בחר בי כמי שייהנה מסכום הכסף שאדם זה סבור כי עליו לתת". שמואל השתתק לרגע, בעוד גולדי עוצרת את נשימתה, חוששת לחלום, לקוות, שמא…
"הוא הביט בי", המשיך שמואל, "יודעת את, גולדי? אדבר גלויות: ציפיתי שיתן לי אלף דולר, מקסימום אלפיים. אך לא כך היה. הוא הניח על השולחן – בין שנינו – תיק עור ופתח את הרוכסן שלו. ואז, נעץ בי מבט חד, 'כמה כסף דרוש לך?'"
שמואל נעצר לשבריר שנייה, נודד אל התמונה שנותרה חקוקה במוחו, ואילו גולדי, לשונה דבקה לחיכה, כפשוטו ממש.
"הרהרתי רגע", הוסיף שמואל לספר, "ואז לחשתי, 'עשרים אלף דולר לדירה'. הוא הוציא מן התיק מספר חבילות של שטרות מאה דולר אגודות בגומיות והניחן על השולחן. ואז חזר וביקש לדעת מה עוד חסר לי.
'עשרת אלפים דולר לחתונה', ושוב הוא תחב את ידו לתוך התיק והוציא חבילה נוספת של מאות דולרים. מבטו החודר אמר, כי הוא יודע שיש עוד משהו, ואני לחשתי, 'ארבעת אלפים דולר עבור כל שאר ההוצאות'. ושוב נשלפו השטרות מן התיק.

"זהו כל הסיפור, גולדי. הנה הכסף, הריהו לפנייך. נו, ועם השגחה פרטית כזאת, מה נותר לי לומר? – ישתבח שמו לעולמי עד!"
(שמעתי מאמי-מורתי שתחי', מרת שרה לאה סלצר)

נחמן סלצר הוא סופר מפורסם ומנצח מקהלת הילדים שירה חדשה